כאשר הייתה ילדה נרדפת בפולין של מלחמת העולם השנייה, או נערה "גלותית" זרה ומוזרה בתל-אביב של שנות החמישים, למדה אלונה פרנקל להיות רואה ולא נראית -- להתעקש לא להבין את מה שעיניה מספרות לה, אך להמשיך לנעוץ במציאות את מבטה החודר, זה שרואה וזוכר כל פרט, אכזרי עד אימה או מצחיק עד טירוף. וכעת, בעזרת אותו מבט בדיוק, המבט של הילדה או הנערה שהייתה, היא מספרת באישה לא על ילדותה ונעוריה אלא על חייה הבוגרים, לאחר שהכל כבר הסתדר לכאורה.
אין פריטים בסל
חרגול