אנטוניה סקוט היא לא שוטרת וגם לא קרימינולוגית, היא מעולם לא נשאה אקדח ולא תג שוטר, ובכל זאת היא אחראית לפענוחם של עשרות פשעים. אנטוניה היא "מלכה אדומה", חוד החנית בפרויקט ניסיוני ונועז של רשויות אכיפת החוק האירופיות, שנועד לפתור פשעים שהמשטרות המקומיות לא מצליחות להתמודד איתם.
ג'ון גוטיירז הוא שוטר בן 43 שמתגורר עם אימא שלו ובדיוק הושעה מתפקידו אחרי שנתפס שותל סמים במכוניתו של פושע. לכן אין לו ברירה אלא להסכים כשאיש מסתורי מופיע בחדר החקירות ומציע להוציא אותו מהתסבוכת שנקלע אליה בתמורה להשתתפות בפרויקט מלכה אדומה.
אנטוניה וג'ון נשלחים לחקור רצח מזעזע ומוזר באחוזה מפוארת של אחת המשפחות העשירות בספרד. ג'ון מתוודע ליכולותיה יוצאות הדופן של אנטוניה, אך גם למטען הכבד מנשוא שהיא סוחבת על כתפיה. המצב מסתבך כשמתברר שהרצח באחוזה הוא רק הראשון, והם רודפים אחר פושע שלא בוחל בשום פשע, בדרך למטרה שהם לא מצליחים להבין מהי.
פרויקט מלכה אדומה הוא מותחן מבריק ומרתק, ראשון בטרילוגיה שנמכרה ביותר משני מיליון עותקים ותורגמה ל־11 שפות. חואן גומז־חּורָ דֹו הוא סופר ספרדי שספריו ראו אור ביותר מארבעים מדינות והפכו לרבי־מכר ברחבי העולם. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית.
פרק ראשון
הפרעה
אנטוניה סקוט מרשה לעצמה לחשוב על התאבדות רק שלוש דקות ביום.
לאנשים אחרים שלוש דקות יכולות להיחשב פרק זמן קצר.
לא עבור אנטוניה. אפשר לומר שלמוח שלה יש הרבה כוחות סוס מתחת למכסה המנוע, אבל הראש של אנטוניה הוא לא כמו מנוע של מכונית ספורט. אפשר לומר שהיא מסוגלת לעבד הרבה נתונים, אבל המוח של אנטוניה הוא לא כמו מחשב.
המוח של אנטוניה סקוט הוא יותר כמו ג'ונגל, ג'ונגל מלא בקופים שקופצים במלוא המהירות מענף לענף ובידיהם כל מיני דברים. הרבה קופים והרבה דברים, מתעופפים באוויר וחושפים את הניבים.
לכן בשלוש דקות — בעיניים עצומות, כשהיא יושבת על הרצפה בכפות רגליים חשופות ורגליים משולבות — אנטוניה סקוט מסוגלת לחשב:
— באיזו מהירות יפגע הגוף שלה בקרקע אם תקפוץ מהחלון שמולה.
— מה מספר המיליגרמים של פרופופול הנדרש לשנת נצח.
— מה הזמן והטמפרטורה שיידרשו, בעודה שקועה באגם קפוא, עד שההיפותרמיה תמנע מליבה לפעום.
היא מתכננת איך תשיג חומר מפוקח כמו פרופופול (תשחד אחות) ואיך תדע איפה נמצא האגם הקפוא הכי קרוב בתקופה הזו של השנה (האגם השחור, סוֹרייה). על קפיצה מדירת הגג שלה היא מעדיפה לא לחשוב, כי החלון העלוב די צר והיא חושדת שהאוכל הדוחה שמגישים בקפטריה של בית החולים הולך ישר לירכיים שלה.
שלוש הדקות שבהן היא חושבת איך להרוג את עצמה הן שלוש הדקות שלה.
הן קדושות.
הן מה שמחזיק אותה שפויה.
בגלל זה היא ממש לא שמחה, ממש לא, כשצעדים לא מוכרים, שלוש קומות מתחתיה, מפריעים לטקס.
זה לא מישהו מהשכנים. היא הייתה מזהה את הדרך שבה הם עולים במדרגות. וזה גם לא שליח, היום יום ראשון.
מי שזה לא יהיה, אנטוניה בטוחה שהוא בא לחפש אותה.
וזה משמח אותה אפילו פחות.
חלק ראשון
ג'ון
"בארצנו," אמרה אליס, עוד מתנשפת מעט,
"היית מגיעה,
בדרך כלל, למקום אחר —
לו רצת מהר מאוד והרבה זמן
כמו שרצנו."
"איזו ארץ איטית!" אמרה המלכה,
"כאן, לעומת זאת,
עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה
כדי להישאר באותו המקום.
אם את רוצה להגיע למקום אחר,
את צריכה לרוץ
לפחות פי שניים יותר מהר."1
1
משימה
ג'ון גוטיירז לא אוהב את המדרגות.
זו לא שאלה של אסתטיקה. הן ישנות (הבניין נבנה ב-1901, הוא ראה בכניסה), חורקות ושקועות במרכז אחרי מאה ותשע־עשרה שנים של שימוש, אבל הן יציבות, מתוחזקות היטב ומשוחות בלכה.
האור דל, והנורות של 30 ואט שתלויות מהתקרה רק מעמיקות את הצללים. מתחת לדלתות, בעודו עולה, חומקים קולות זרים, ריחות אקזוטיים, מוזיקה משונה מכלי נגינה משונים. בסופו של דבר, אנחנו בשכונת לָוואפּיֵיס, היום יום ראשון אחר הצהריים, ועוד מעט שעת ארוחת הערב.
שום דבר מזה לא מפריע לג'ון במדרגות, כי ג'ון רגיל להתמודד עם דברים מהמאה הקודמת (הוא חי עם אימא שלו), עם מקומות חשוכים (הוא הומו), ועם תושבים זרים שהכנסותיהם מפוקפקות ומעמדם מפוקפק (הוא מפקח במשטרה).
מה שמעיק על ג'ון בנוגע למדרגות זה שצריך לעלות בהן.
בניינים ישנים ארורים, חושב ג'ון. בלי מקום להתקין מעלית. בבילבאו זה לא היה קורה.
לא שג'ון שמן. לפחות, לא שמן עד כדי שימשוך את תשומת הלב של הסגן־ניצב. למפקח גוטיירז יש בית חזה בצורת חבית ושתי זרועות בהתאמה. בפנים, אף על פי שלא רואים, יש שרירים של מניף אבנים באסקי. השיא שלו הוא 293 קילו, לא פחות, וזה בלי להתאמן יותר מדי, רק כתחביב. בשביל להעביר את שבת בבוקר. בשביל שחבריו לעבודה לא יציקו לו כי הוא הומו. כי בילבאו היא בילבאו והשוטרים הם שוטרים, ולהרבה מהם יש מנטליות עתיקה יותר מהמדרגות המחורבנות האלו, בנות המאה, שג'ון מתקשה כל כך לעלות בהן.
לא, ג'ון לא שמן עד כדי כך שהבוס שלו יציק לו, וחוץ מזה, לסגן־ניצב יש סיבות טובות יותר לגעור בו. לגעור בו ולזרוק אותו מהמשטרה. למעשה, ג'ון מושעה מתפקיד ומִשָׂכָר, באופן רשמי.
הוא לא עד כדי כך שמן, אבל החבית של בית החזה שלו ניצבת על שתי רגליים שבהשוואה לחזה נראות כמו קיסמי שיניים. כך שאף אחד, בדעה צלולה, לא יכול לקרוא לג'ון קל רגליים.
בקומה השלישית ג'ון מגלה פלא שהמציאו הדורות הקודמים: כיסא מישורת. משטח צנוע בצורת רבע עיגול מחוזק כנגד אחת הפינות של מהלך המדרגות. לג'ון זה נראה כמו גן עדן, והוא צונח לישיבה. כדי להחזיר את הנשימה, כדי להכין את עצמו למפגש שממש לא מתחשק לו ולהרהר איך לעזאזל החיים שלו התחרבנו כל כך מהר.
לאיזה בלגן ארור הכנסתי את עצמי, הוא חושב.
2
זיכרון
"... בלגן מהסרטים, המפקח גוטיירז," הסגן־ניצב מסכם את המשפט. הפרצוף שלו בגוון של לובסטר, והוא נושם כמו סיר לחץ.
אנחנו בבילבאו, בתחנת המשטרה הלאומית ברחוב גורדוניז, יום לפני שג'ון יתמודד עם מדרגות לקומה השישית בשכונת לוואפייס במדריד. כרגע הוא מתמודד עם כמה אישומים בזיוף מסמכים, שיבוש ראיות, שיבוש הליכי חקירה וחוסר מסירות לתפקיד. ועם עונש של ארבע עד שש שנים בכלא.
"אם בפרקליטות יתעצבנו, הם עלולים לבקש עד עשר שנים. והשופט ישמח לתת לך אותן. כי אף אחד לא אוהב שוטרים מושחתים," אומר הסגן־ניצב ומכה באגרופו על שולחן המתכת. הם נמצאים בחדר החקירות, מקום שאף אחד לא רוצה להיכנס אליו בתור אורח הכבוד. המפקח גוטיירז מקבל את חבילת ה"פרימיום": החימום מוגבר עד לנקודה הנעימה שבין חימום מעיק למוות בחנק, התאורה חזקה, קנקן המים ריק אבל בטווח ראייה.
"אני לא מושחת," אומר ג'ון ומתנגד לפיתוי לשחרר את העניבה. "אף פעם לא לקחתי גרוש לכיס."
"כאילו זה משנה משהו. על מה חשבת, לכל הרוחות?"
ג'ון חשב על דזירה גומז, המוכרת גם כדזי, המוכרת גם כ"נצנצים". דזי נמצאת בעולם הזה תשע־עשרה שנים רעות, מהן כבר שלוש ברחובות. מסתובבת בהם, ישנה בהם, מחדירה אותם לווריד. בובת נוי קטנה, חוטיני נחש. לא משהו שג'ון לא ראה בעבר. אבל חלק מהבנות האלה נכנסות לך ללב בלי שאתה יודע איך, ופתאום הכול הופך לשיר של חואקין סַבִּינָה. לא משהו רציני. אתה מחייך, מזמין אותה לקפה בשש ואף פעם לא בבוקר. ופתאום אכפת לך שהסרסור מנפח לה את הצורה. אתה מדבר עם הסרסור, שיפסיק. הסרסור לא מפסיק, כי חסרים לו כמה נוירונים במוח ולא רק שיניים. והיא בוכה לך והיא מחממת אותך עליו. ולפני שאתה שם לב, אתה שותל לו במכונית לבנה וחצי של הרואין. מספיק כדי שיכניסו אותו לשש עד תשע שנים.
"לא חשבתי על כלום," ג'ון עונה.
הסגן־ניצב מעביר יד על פניו, משפשף אותן כמנסה למחוק את הבעת חוסר האמון. זה לא מצליח.
"אם לפחות היית מזיין אותה, גוטיירז. אבל אתה לא אוהב נשים, נכון? או שעכשיו אתה משחק בשני הצדדים?"
ג'ון מניד בראשו לשלילה.
"נכון שהתוכנית לא הייתה רעה," הסגן־ניצב אומר באירוניה. "היה רעיון מעולה, לסלק את הזבל הזה מהרחוב. 375 גרם הרואין, ישר לכלא. בלי הקלות, בלי סיפורים. בלי ניירת מעיקה."
התוכנית הייתה מעולה. הבעיה הייתה שהיא נראתה לו טובה כל כך עד שעלה בדעתו לספר עליה לדזי. כדי שתדע שהפנס הזה בעין, החבורות האלה והצלע הסדוקה הזאת יהיו האחרונים. ודזי, מטוגנת קלות מהרואין, ריחמה על הסרסור שלה, המסכן. וסיפרה לו. הסרסור הציב את דזי בפינת הרחוב, אבל מוסתרת, כדי שתצלם הכול בטלפון הנייד. ואת הסרטון הם מכרו לערוץ 6 תמורת שלוש מאות אירו — רק היום, בזיל הזול — למחרת המעצר של הסרסור על סחר בסמים. ונוצר בלגן. עמוד שער בכל העיתונים, והסרטון בכל אמצעי התקשורת.
"לא ידעתי שמצלמים אותי, המפקד," אומר ג'ון, נבוך. מעביר יד בשיער, גלי עם נטייה לג'ינג'י. מושך קלות בזקן, עבות עם נגיעות שיבה.
והוא נזכר.
לדזי היו יד לא יציבה ויכולת צילום כושלת, אבל היא צילמה מספיק. ופני הבובה עוברות מסך מצוין. היא שיחקה, ברמה ראויה לאוסקר, את תפקיד החברה של החף מפשע, המואשם בחוסר צדק על ידי המשטרה. את הסרסור לא הראו, לא בתוכניות אחר הצהריים ולא בתוכניות האירוח בלילה, במראה הנוכחי שלו — חולצת טריקו ללא שרוולים, שיניים שחורות. לא, הם שמו תמונה מלפני עשר שנים, כשלחם הקודש הראשון עוד לא יבש משפתיו. מלאך קטן שסטה מהדרך, החברה אשמה, כל החרא הזה.
"הורדת את השם הטוב של תחנת המשטרה הזו לרצפה, גוטיירז. צריך להיות אידיוט. אידיוט ותמים. באמת לא הרחת מה קורה שם?"
ג'ון מניד בראשו לשלילה בפעם השנייה.
הסיפור נודע לו כי הסרטון הגיע בוואטסאפ, בין מם למם. תוך פחות משעתיים הוא נעשה ויראלי בכל הארץ. ג'ון התייצב ישר בתחנה, ונציג הפרקליטות כבר היה שם, מבקש בקולי קולות את ראשו ואת אשכיו בתוספת.
"אני מצטער, המפקד."
"עוד תצטער יותר."
הסגן־ניצב נעמד, מתנשף בזעם, ויוצא מהחדר על גלי תרעומתו המוצדקת. כאילו הוא מעולם לא נגע בראיות, לא מתח את חוק העונשין או לא הציב מלכודת כזו או אחרת. לכאורה. מה שהוא לא עשה, זה להיות מספיק דביל כדי שיתפסו אותו.
נותנים לג'ון זמן להתבשל במיץ של עצמו. לקחו ממנו את השעון ואת הטלפון הנייד, נוהל שגרתי כדי שיאבד את תחושת הזמן. את שאר החפצים הפרטיים שמו במעטפה. בלי דבר שיעסיק אותו, השעות עוברות לאט מאוד, משאירות לו מספיק זמן כדי לייסר את עצמו על הטמטום שלו. המשפט באמצעי התקשורת כבר הוכרע, ונותר רק לתהות כמה שנים יצטרך לבלוע בכלא בָּסָאוּרי. מקום שבו מחכים לו כמה חברים עם אגרופים קמוצים והרבה רצון לתפוס — שלושה מול אחד — את השוטר ששלח אותם לשם. או אולי ישלחו אותו רחוק יותר כדי להגן עליו, לאיזשהו מקום שאמאצ'וֹ לא תוכל לבוא לבקר אותו. גם לא להביא לו בכלי פלסטיק את תבשילי הדג המפורסמים שלה של ימי ראשון. תשע שנים, לפי חמישים ימי ראשון בשנה, יוצא ארבע מאות וחמישים ימי ראשון בלי דג. פלוס מינוס. נראה לו עונש רציני. ואמאצ'ו שלו כבר מבוגרת. היא ילדה אותו בגיל עשרים ושבע, כמעט בתולה, כמו שאלוהים דורש. ועכשיו הוא בן ארבעים ושלוש והיא בת שבעים. כשג'ון ישתחרר, אמאצ'ו כבר לא תהיה בסביבה כדי להכין תבשילי דג. אם הבשורה לא תהרוג אותה מרוב בהלה. השכנה מקומה שנייה כבר סיפרה לה, לטאה ארורה, לשון מפוצלת, אחרי כל הצעקות שהיא הרימה בגלל חתיכת גרניום.
עוברות חמש שעות, אבל לג'ון הן נראות כמו חמישים. הוא מעולם לא היה מסוגל להישאר רגוע במקום אחד, כך שהעתיד מאחורי סורגים נראה לו בלתי אפשרי. הוא לא חושב להרוג את עצמו, מפני שג'ון מעריך את החיים מעל לכול והוא אופטימיסט חסר תקנה. הוא מאלו שאלוהים אוהב לצחוק עליהם בזמן הוא מפיל עליהם טונות של לבֵנים. אבל הוא גם לא מוצא שום דרך לשחרר את החבל שהוא עצמו כרך סביב צווארו.
ג'ון שקוע במחשבות השחורות הללו כשהדלת נפתחת. הוא מצפה לראות שוב את הסגן־ניצב, אבל במקומו הוא רואה גבר גבוה ורזה. בסביבות גיל ארבעים, שיער שחור, עם מפרצים ניכרים, שפם קצוץ דק ועיניים של בובה שנראות מצוירות יותר מאמיתיות. חליפה מקומטת. תיק ג'יימס בונד. יקרים.
הוא מחייך. סימן רע.
"אתה הפרקליט?" שואל ג'ון בתמיהה.
הוא לא ראה את האיש מעולם, אבל נראה שהלה מרגיש כמו בבית. הוא מושך את אחד מכיסאות המתכת החורקים על רצפת הבטון ומתיישב מעבר לשולחן בלי להפסיק לחייך. הוא מוציא מספר ניירות מהתיק ומעיין בהם כאילו ג'ון לא נמצא מטר ממנו.
"אז אתה הפרקליט," מתעקש ג'ון.
"מממ... לא. אני לא הפרקליט."
"אז עורך דין?"
הזר נושף אוויר, איפשהו בין נפגע למשועשע.
"עורך דין. לא, אני לא עורך דין. אתה יכול לקרוא לי מנטור."
"מנטור? זה שם פרטי או שם משפחה?"
הזר ממשיך לעיין בניירות בלי להרים את המבט.
"המצב שלך לא מזהיר, המפקח גוטיירז. השעו אותך מתפקיד ומשכר, בתור התחלה. ומונחים על השולחן ארבעה אישומים כנגדך. עכשיו מגיעות החדשות הטובות."
"יש לך מטה קסמים כדי להעלים אותן?"
"משהו בסגנון. אתה כבר עשרים שנה בשירות, יש לך מספר מכובד של מעצרים. פה ושם נזיפות על אי ציות. אין לך סובלנות לסמכות. אתה אוהב קיצורי דרך."
"לא תמיד אפשר לשמור על הכללים ככתבם וכלשונם."
מנטור מחזיר את הניירות לתיק בשלווה.
"אתה אוהב כדורגל, המפקח גוטיירז?"
ג'ון מושך בכתפיו.
"משחק של אתלטיק מדי פעם."
מכוח האינרציה, כי אתלטיק זה אתלטיק.
"ראית פעם משחק של קבוצה איטלקית? יש להם ביטוי, לאיטלקים: Nessuno ricorda il secondo. 'אף אחד לא זוכר את המקום השני'. כל עוד הם מנצחים, לא אכפת להם איך. לזייף עבירה זו לא בושה. לבעוט ביריב זה חלק מהמשחק. איש חכם קרא לפילוסופיה הזאת 'חראיזם'."
"איזה איש חכם?"
הפעם מנטור הוא זה שמושך בכתפיו.
"אתה חראיסט, כפי שמוכיח מעשה הגבורה האחרון שלך עם הבגאז' של הסרסור. ברור שהרעיון היה שהקוון לא יראה, המפקח גוטיירז. ועוד פחות, כשהמהלך החוזר ברשתות החברתיות נחתם בהאשטאג #דיקטטורהמשטרתית."
"תשמע, מנטור, או איך שקוראים לך," אומר ג'ון ומניח את זרועותיו העצומות על השולחן. "אני עייף. הקריירה שלי הלכה לעזאזל ואימא שלי בטח משתגעת מדאגה כי לא הגעתי הביתה לארוחת ערב ועדיין לא יכולתי להודיע לה שאני הולך להעביר כמה שנים בלי לראות אותה, אז דבר לעניין או לך להזדיין."
"אני הולך להציע לך עסקה. אתה תעשה משהו שאני רוצה ואני אוציא אותך מה... איך המפקד שלך קרא לזה? מהבלגן מהסרטים הזה."
"אתה הולך לדבר עם הפרקליטות? ועם התקשורת? בחייך, גבר. לא נולדתי אתמול."
"אני מבין שקשה לך להקשיב לאדם זר. אני בטוח שיש לך מישהו טוב יותר לפנות אליו."
לג'ון אין מישהו אחר לפנות אליו. לא טוב יותר ולא טוב פחות. כבר חמש שעות הוא שם לב לזה.
הוא נכנע.
"מה אתה רוצה שאעשה?"
"מה שאני רוצה, המפקח גוטיירז, זה שתכיר חברה ותיקה. ושתוציא אותה לרקוד."
ג'ון פולט צחוק רם שאין בו שמץ של שמחה.
"שמע, אני חושש שקיבלת מידע שגוי לגבי הנטיות שלי. אני לא חושב שהחברה שלך תאהב לרקוד איתי."
מנטור מחייך בשנית. חיוך מאוזן לאוזן, מדאיג עוד יותר מקודמו.
"ברור שלא, מפקח. למען האמת, אני סומך על זה."