באוגוסט 1946 עצרו שלטונות המנדט את מפקד הלח"י, יצחק שמיר, וגירשו אותו מהארץ לאריתראה שבאפריקה. צו הגירוש הוצא על - ידי הנציב העליון בהסתמך על סעיף 15 בתקנות ההגנה לשעת חירום, שהתיר לו לגרש כל אדם הנחשב סכנה לשלום הציבור ולביטחון בארץ.
יצחק שמיר היה עצור במחנה באריתראה מספר חודשים עד בריחתו המוצלחת עם עוד ארבעה מחבריו למעצר. בתקופת מעצרו שלח לאשתו שולמית עשרים ושלושה מכתבים, המגלים פן מיוחד באישיותו: רוך, עדנה, חום ואהבת אין קץ למשפחתו. וכך הוא כותב בשער הספר: "הגיבורים האמיתיים של המכתבים הם כמובן שולמית ובני הקטן יאיר ]... ...[. וראוי שכך יהיה, שכן הגבורה שהראו בני משפחות הלוחמים במחתרות היתה גבורה אמיתית, וככזו היא תשמש תמיד מופת לכולנו".
יצחק שמיר, יליד 1915, עלה ארצה ב1935 - כסטודנט, הצטרף לאצ"ל, והלך בעקבות אברהם שטרן )יאיר( כשהוקמה מחתרת לח"י. לאחר קום המדינה גויס ל"מוסד" ומילא בו שורה של תפקידים בכירים. בתום עשר שנות שירות פנה לחיים הפוליטיים והצטרף לתנועת החרות. ב1977 - נבחר ליושב - ראש הכנסת התשיעית ולאחר מכן כיהן כשר החוץ. היה ראש הממשלה בשנים 1984 - 1983 ובשנים .1992 - 1986 ב1992 - פרש מהחיים הפוליטיים. בשנת 2001 - חתן פרס ישראל על מפעל חייו.