ספרו השלישי של אלי הירש נכתב כמעט כולו בפרץ יצירה אחד, אינטנסיבי וחריף, שהוליד קובץ שירים עשיר ומגוון מאוד. הירש, משורר שאינו מרבה לפרסם, הולך בספר זה בגדולות, ומנסה להחזיר לשירה את הקול הצלול והמהדהד שאבד לה - קולן היצרי והסמכותי של המוזות, זה שבקע מתיבות התהודה של משוררות ומשוררי העבר.הקול הזה אבד בתהום החורבן וההרס של המאה העשרים, ועל מנת לפתות את המוזות לשוב ולהשמיע אותו, יוצא הירש למסע בחלל ובזמן כדי למצוא להן מוזיקה חדשה. במסעו הארוך הוא עובר בין השאר בשירתם של רחל וביאליק, יהודה הלוי ויל"ג, שלמה והשולמית, משוררות כוכב הלכת נוגה ומשוררי הרנ
... סנס והברוק האנגליים מסר פיליפ סידני עד ג'ון דון. רבים מהצלילים שהוא שומע בדרכו עתיקים ורחוקים מאוד, אבל המנגינה שעולה מהם חדשה ומלאת אנרגיות מסוג שאיננו זוכים לקרוא בדרך כלל.המנגינה הסוחפת הזאת, המחזירה לחיים צלילים וקולות שאבדו, התעצבה במידה רבה בהשראת מוזיקת ג'ז - מוזיקה של תקווה, שחרור והתחלה חדשה, שהיא גם מוזיקה חושנית מאוד. ליכולתם של אמני הג'ז הגדולים להתיך מסורות מוזיקליות, ולברוא מהן משהו חי וחדש, יש השפעה חזקה על מעשה הכתיבה כאן.שתי פרידות עמדו ברקע לכתיבת הספר, מות סבתו של המשורר ומות ידידו דן צלקה - שניהם מהגרים שהעתיקו את ביתם התרבותי ממזרח אירופה לישראל.
הפרידה מהם עוררה בהירש את הצורך להתמודד עם מורשתם הסבוכה ועם הקונפליקטים שמהם נבראה חברת המהגרים הישראלית. תפקידה של השירה העברית, לפי הירש, הוא לחיות את הקונפליקטים האלה ולכתוב אותם על כל מורכבותם, להשלים עם העובדה שהציונות אינה אלא שבר, תהפוכה וקרע, ולתת ביטוי לכאביה ולתקוותיה של התרבות החדשה, הצעירה והמבולבלת, שהולכת ובוקעת מתוך הקרע הזה.