השאלה העיקרית שנותרת לאחר קריאת "תוגותיו של אמריקאי", הרומן היפה וטורד המנוחה של סירי הוסטוודט, היא: לאיזה אמריקאי מתכוונת הוסטוודט בדיוק? האם הכוונה היא לאריק, שמספר את הסיפור, או שמא לאחותו אינגה? ואולי הכוונה היא בכלל לאביהם של השניים, שמת בפרק הפותח? זו שאלה לא קלה, משום שלכל אחת מהדמויות הללו יש מספיק תוגות, ובוודאי שמספיק סודות, כדי לגלם בדמותו את כותרת הספר.

אלא שהכותרת הזאת נדמית אירונית כאשר מגלים שאריק ואינגה הם ילדיהם של שני מהגרים נורווגים, וכלל אינם חיים כבר בארצות הברית. כאשר אביהם מת, נאלצים השניים לשוב למינסוטה כדי למיין את חפציו. השיבה אמנם כרוכה בסדרה של גילויים כואבים על עברם של השניים כאחים ועל חייו של כל אחד בנפרד, אך נדמה שאין, באופן מתכוון, כל מאפיין "אמריקאי" בהכרח לתוגות שלהם.

הזיהוי של הדמויות עם מרחב גיאוגרפי שסותר את מוצאם מאפשר להוסטוודט להאיר באור חדש את הקונפליקט של המהגר. בעיותיהם של אריק ואינגה אינן עוד בעיות של היטמעות בחברה זרה או פרידה ממסורת, שכן בתור בני דור שני למשפחת מהגרים השניים פטורים, כביכול, מרגשות האשם והדילמות שכרוכים בהגירה. תוגותיהם של אריק ואינגה, אם כן, הן תוגות של מי שזרותם היחסית אינה גורם מהותי בתפישתם את עצמם או את זולתם. ייתכן שההיטמעות המוחלטת הזאת, הצלחה מפוקפקת נוספת של אומת "כור ההיתוך", היא הגרעין האמריקאי ביותר בספר.

אריק בן ה-50 הוא פסיכיאטר במקצועו, ואינגה, הצעירה ממנו בשנים ספורות, היא אקדמאית. בזמן שהשניים עוברים על ניירותיו של אביהם, הם מוצאים פתק סתום המבקש מהאב לשכוח ממעשה מסתורי שהוא וכותבת הפתק, המזוהה בשם ליסה, עשו בעבר. ליסה זו נהפכת מרגע זה ואילך לאחת החידות של הספר, וכיאה לרומן שגיבורו הוא פסיכיאטר, לא כל החידות מגיעות בו לידי פתרון, וכל פתרון שבכל זאת נמצא בורא חידה נוספת, חדשה. בינתיים, אם חד-הורית עוברת להתגורר בבניין שבו גר אריק, והאחרון מפתח משיכה מטרידה כלפיה. בייאושו מחוסר העניין שלה הוא קושר קשר עם בתה בת העשרה, שעד מהרה נעשית תלויה בו. גם חייה של אינגה הולכים ומסתבכים: בסמוך למותו של אביה, אינגה האלמנה מקבלת פנייה משחקנית שטוענת שניהלה רומן עם בעלה המנוח, תסריטאי ושחקן מוערך, ואף ילדה לו ילד. בתור הוכחה, טוענת השחקנית, יש ברשותה מכתבי אהבה חתומים שיכולים להרוס את המוניטין שלו. המכתבים של בעלה המת של אינגה, ואפשרות הקיום של ילד שאותו הוא הביא לעולם עם אשה אחרת, הופכים לתעלומה נוספת שאותה היא ואריק מנסים לפענח.

ואמנם, לא בכדי מייחסת הוסטוודט את כל התעלומות של הרומן לצורה מתחלפת של טקסט: בין אם זה מכתב, מסמך רשמי, פתק אקראי או וידוי אישי אחרון, כל הסודות של הרומן מסתתרים, ובסופו של דבר מפוענחים - בתיווך המלה הכתובה. זו אידיאולוגיה שמאפיינת גם את הטקסט של "תוגותיו של אמריקאי" בכללו: הפרוזה של הוסטוודט היא אמנם צלולה, אבל בשום אופן לא שקופה: שכבות של משמעות ואירוניה מסתתרות בין השורות, והדרך אליהן - בדומה למסלול של טיפול פסיכואנליטי - אינה קלה ולפרקים היא בלתי נעימה ממש. הוסטוודט מתגלה ברומן הזה, השני שלה המתורגם לעברית, כסופרת עם יכולת נדירה לשרטט תהליכים נפשיים מורכבים ולהכניס את הקוראים בסוד התפתחותם.

העלילה מסתבכת כאשר לעיתונאי תאב סקופים נודע על הרומן של בעלה המנוח של אינגה, והוא מתחיל לעקוב אחריה בתקווה לגלות פרטים נוספים. אלא שהוא לא יודע שכל אותו זמן הוא עצמו נתון למעקב של ברטון, מעריץ של אינגה ואחת הדמויות הקומיות החביבות ביותר שהתוודעתי אליהן באחרונה. ניסיונותיו המגוחכים של ברטון להציל את אהובתו אינגה (שאך בקושי מודעת לקיומו) מבין טפריו של העיתונאי הרשע מפרנסים את הרגעים המצחיקים ביותר ברומן. חוויית הקריאה בספרה של הוסטוודט מתעצמת לא רק בזכות התובנות שהסופרת מתווה, תוך הימנעות מדידקטיות, אלא גם בזכות חוש ההומור המעודן שלה ויכולתה לשפוט ואף להגחיך את דמויותיה מבלי לחטוא להן כסופרת.

הישמרותה של הוסטוודט מפני התערבות מפורשת מדי של דמותה שלה בטקסט הבדוי היא הכוח המניע מאחורי האיפוק והקרירות של כתיבתה, שאותה תירגמה דורית בריל-פולק בשימת לב מדהימה לפרטים. אלא שלמרות יכולתה זו של הוסטוודט, "תוגותיו של אמריקאי" נקרא גם כסיפור אישי מסקרן, מלא ברגעים בלתי-רגילים של חמלה אנושית וחסד, של מחברת שנולדה בארצות הברית להורים ממוצא נורווגי.